במסע הזה גלומים סיפורים רבים.

 

לא רציתי לטייל. בשביל מה, לא הייתי נוסעת בלעדיו, בטח שלא עם זרים, בודאי שלא לבד. לא הבנתי למה הוא מכאיב לי כל כך, כמו עץ לא משויף.

הרגשתי שאני לא שם. שאין לי תקווה ואין לי מבט מעלה והלאה לשום דבר. במקום לעשות לי נעים החוויה הייתה של עינוי מיותר. ואני התעקשתי להישאר.

 

חששתי מייצור קשרים חדשים אבל יצאתי מן אחורי הקלעים אל השטח. הלוואי והעזתי קודם.

הקלה שטפה את הגוף שלי, בצורה לא ברורה, הזויה, לא לוגית, וכיוון שהייתי חסרת בית, היה ביתי בלב, וכמו צב, נשאתי אותו איתי לכל מקום.

התחלתי לצייר מחדש את קווי המתאר שלי, למצוא דרך לתת מבלי לקחת, ולהיות יותר סלחנית, בעיקר כלפי עצמי.

 

יש עולם אחר ואפשרויות אחרות בחוץ ואינספור הזדמנויות להתחיל להאמין בעצמי סוף סוף. באתי בלב פתוח, בסקרנות וברצון, גיליתי שיש מצב קיומי שבו לא עושים כלום. הוא הכין אותי, הכין את הכלי שלי, לדבר האמיתי. והכל היה יפה כל כך ואמיתי כל כך. 

 

זה קיים וזה חי! הזדמנות לכלום אפשרה להמון דברים שאף פעם לא הייתי מעלה על דעתי להיכנס. כל אחת מהחוויות שצברתי הינה צבע, ולכל אחת מהן תפקיד- לתקן אותי וללכת. בשנה האחרונה ניסיתי פחות או יותר הכל, או לפחות המון. ואני לומדת את היכולת להרפות ולא לדעת, כמו ילדה.

 

כל יום קורה לי משהו שמשנה את חיי לעד.